כלוב הזכוכית של תל אביב / מאת יהורם גלילי

בין מים למים

בין רקיע לשמים

הכל אותו הדבר

ואם חושבים על זה

זה קצת מוזר

כי החיים פשוט חולפים

וכל דבר אנו מחליפים

אבל לא כל מה שנותר

הוא משהו מיותר

לא כל המתנות

הם סתם בשביל להנות

תמיד צריך לראות את הטוב

גם אם קשה את המצב לאהוב

בין מים למים

בין רקיע לשמים

הכל אותו הדבר

ואם חושבים על זה

זה קצת מוזר

כי החיים פשוט חולפים

וכל דבר אנו מחליפים

אבל לא כל מה שנותר

הוא משהו מיותר

לא כל המתנות

הם סתם בשביל להנות

תמיד צריך לראות את הטוב

גם אם קשה את המצב לאהוב

בין מים למים

בין רקיע לשמים

הכל אותו הדבר

ואם חושבים על זה

זה קצת מוזר

כי החיים פשוט חולפים

וכל דבר אנו מחליפים

אבל לא כל מה שנותר

הוא משהו מיותר

לא כל המתנות

הם סתם בשביל להנות

תמיד צריך לראות את הטוב

גם אם קשה את המצב לאהוב

בין מים למים

בין רקיע לשמים

הכל אותו הדבר

ואם חושבים על זה

זה קצת מוזר

כי החיים פשוט חולפים

וכל דבר אנו מחליפים

אבל לא כל מה שנותר

הוא משהו מיותר

לא כל המתנות

הם סתם בשביל להנות

תמיד צריך לראות את הטוב

גם אם קשה את המצב לאהוב

בתום קרבות "ששת הימים"
אנחנו במשמר לילה בעלטה
דרוכים בהר הבית, צועדים
משער האריות לשערי חולדה
על השביל

חורקות נעלינו על שביל החצץ
מקיפים את כיפת הסלע
אנו במשמרת והזמן לא אץ
הר הבית בידינו, בכף הקלע
בלילה מהביל

חולפים ליד שער המוגרבים
והנה מולנו שער הרחמים,
לפתע נשמע קול אנחה
ניתקה נשימתנו בבהלה
בחצות הליל

סהר דק מציץ ממעל
מי נאנק בתחתית השער
האם חיה או בן אנוש
אולי לגיונר פצוע מעם כמוש
לכוד בתייל

לבינו הולם בחזקה
כאשר נמשכת האנחה
דרכנו נשקינו להסתערות בזק
פתאום דמם הקול ופסק
באישון ליל

בכותל במורד נפתולי מדרגות
פגשנו ביהודי, זקן לו עבות
את אשר חווינו סיפרנו לרב
שמנענע ראשו,אחוז בסרעפיו
ליד הכותל

שומר הכותל בעבר הייתי
אומר הרב הדור הפנים
עד מלחמת השחרור פה שהיתי
יומם ולילה עוד בימי הטורקים
רב הכותל

שמעתם קולות של זאת האגדה
בחצות הלילה מקונן הר הבית
על חורבנו ועל עם ישראל שגלה
אוי מתי תשוב היונב עם עלה הזית
לחגווי הכותל

לוב הזכוכית של תל אביב / יהורם גלילי קַוִּים בּוֹהֲקִים בִרְקִיעֲ הָעִיר, תּוֹחֲמִים אֶת חַיֶּיךָ בִּכְלוּב זְכוּכִית. מִבַּעַד לַחַלּוֹן בּשֵינְקִין מַבָּט חָלוּל שֶׁל בֻּבּוֹת רַאֲוָה, שַׁבְרִירִי כּגְבִיעֵי בְּדֹלַח עֲכוּרִים. לְיַד רִבּוּעַ הַמַּיִם סָּמוּךְ לְהַבִּימָה, הָעוֹלָם מִתְרוֹצֵץ עַל שֵׁנִי גַּלְגַּלִים. ובִּשׂדֵרוֹת רוֹטְשִילְד כִּסְּאוֹת הַפְּלָדָה יְתוֹמִים מִמַּגָּע אָדָם. אָב מִזֹּקֶן עָטוּף בִּשְׁנֵי יְלָדָיו רוֹכֵב עַל אוֹפַנָּיו, בֵּין צַמְּרוֹת מֶפוּיֳחוֹת וַחֲשֵׁכָה יוֹרֶדֶת, חֹוצֵה אֶת הָרְחוֹב בְּדֶרֶךְ אֶל הַגְּאֻלָּה, כְּמוֹ מָשִׁיחַ עַל חֲמוֹר לָבַן.